Prof. Gad Yair's Blog



שולף או צלף
Bookmark and Share

דו-קרב תרבותי מתחולל בצהרי היום של ישראל. במרחבי המרשתת ובעיתונות, בממשלה, בכנסת, בצבא וברחוב. אך הוא בעיקר מתחולל בנפשנו. מבלבל אותה, פורע זהותה. אנחנו צלף או שולף? וצה"ל? צלף או שולף? ולמי נצביע בקלפי? לצלף או שולף?

הצלף, כידוע, יורה מהראש. הוא פועל באורך רוח ובמתינות. מהמקום הכי קרוב לתבונה. הצלף פועל ללא רגשות, כי פעולה רגשית וחסרת מעצורים היא מסוכנת. כשהוא מאתר את מטרתו הוא מתחיל לפעול במתינות, תוך הדממת רגשותיו. הוא בוחן לימין ולשמאל, שמא יש בלתי מעורבים בסביבה. ואז, כשהמרחב פנוי, הוא עוצר, נושם לאט, מתרכז, מכוון היטב, ואז מסיע באיטיות את אצבעו אל ההדק, מהסס, חושב שוב, מחשב שוב, ואז מגביר עוד את הידוק אצבעו על המתכת, ורק אז – אחרי וידוא נוסף – הוא סוחט את ההדק, לאט לאט, לא בזעם, לא בנקמה. כי הוא יורה מהראש. בלי רגש כמעט, כמעט כמו מכונה. כל שהוא חש זה רעד קל.

השולף בנוי על מנגנון נפשי שונה. הוא אינסטינקטיבי ומהיר חמה. הוא יורה מהמותן. השולף אינו מהסס. הוא אינו מהרהר והוא לא פוסח בין סעיפים. בלהט הרגע הוא משליך מחשבותיו לאחור, כי מחשבות הן מעצור. לכן השולף חותך ופועל. גירוי, תגובה. בלי כלום באמצע – לא שיקול דעת, לא הבהרת ערכים. כי צריך לשרוד. כי איימו עליו. אז בלחץ האירועים השולף מכריע כאן ועכשיו. הוא שולף ויורה. עוד לא הסתיימה אבחנת המצב – כבר הגיב. במהירות ובנחרצות. כמו שאקדח יועד לעשות, כמו שפייסבוק וטוויטר מרשים: בקליק. במכת אנטר. השולף אינו מתחבט בשיקולים של נזק סביבתי. הוא גם לא מתחרט על פספוס. העיקר להגיב ובמהירות. אינסטינקטיבית, ללא בושה. זה או הוא, או אני.

הצלף והשולף הם מודלים תרבותיים. אין תחתון, אין עליון. אין טוב ואין רע. למשל, בעוד הצלף מחושב ואיטי, השולף הוא ספונטני ומהיר. זה טוב, גם זה טוב, בתנאים ובנסיבות. אבל לצלף ולשולף יש גם היבטים שליליים – הראשון כבד, למשל, השני פזיז. לשני המודלים של השליטה הנפשית גם יש השלכות בלתי-צפויות. מסיבה זו עלינו לברור בשום שכל את המודל הרצוי לנו, כפרטים וכחברה.

ואכן, הצלף והשולף מאפשרים לנו לחשוב מחדש על עצמנו, על צה"ל, על הפוליטיקה ועל התרבות. קל לחשוב באמצעותם, גם אם לפעמים הם מעורבבים – הצלף שולף, לפעמים; ולפעמים השולף מהסס, ורק אז צולף. מודלים תרבותיים אלו גם מאפשרים לנו לבחון שינויים חברתיים – האם ישראל עוברת בשנים האחרונות ממודל הצלף למודל השולף? בצבא? במערכת החינוך? בפוליטיקה? ביחסים עם ארצות הברית?

מיהו החייל הישראלי, למשל? הוא צלף או שולף? צריך לשאול זאת בהקשר לתגובות על טרור הסכינים, על אלאור עזריה, או על חיילים ב-443. הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי אייזנקוט, למשל, חשב שצה"ל צריך לשמור על מודל הצלף המסורתי שלו ולהיזהר משולפים שאומרים 'הקם להורגך, השכם להורגו' או 'רוצח הוא רוצח'. יש נהלי פתיחה באש, אמר, והם מחייבים שיקול דעת. דומה שגם סגנו, אלוף יאיר גולן, התריע מפני גלגול המודל הצבאי מצלף אחראי אל שולף, שדגל שחור מתנוסס מעליו. אז מה המודלים מלמדים? שהצבא קרוע בין מפקדים צלפים לחיילים שולפים? שיש בו יחידות צלפים ויש שדווקא שולפות?

ומיהו הפוליטיקאי הישראלי? האם הוא פועל על-פי הקוד של צלפים מעונבים, או שמא הוא מגיב כשולפים במזרח פרוע? האם הפוליטיקאי הישראלי נושם לפני תגובה, מאט, כמו צלף, מנסח תגובה ומשכתב אותה שלוש פעמים? או שמא הוא שולף מקלדתו, ומגיב מבטנו עוד לפני שניידת שידור מגיעה? האם יש מפלגה שפועלת במודל הצלף, והאם יש הגאה בשליפותיה?

ואנחנו, מה אנחנו מעדיפים להיות? מהי דמות המופת שלנו? מה דמות שלאורה נחנך את ילדינו – איזה אידיאל יאיר את דרכם ואיזה דגל יישאו אל ראש חוצות? את דגל תבונת הצלף או את דגל השולף הרומנטי? ישאל עצמו שר הביטחון איזה צה"ל הוא רוצה: צלף או שולף? וישאל נא עצמו שר החינוך, ישאלו גם מנהלות בתי-ספר ומוריהם: למה הם מחנכים את ילדי ישראל – להיות צלפים או שולפים? איזו נפש הם מפתחים בהם?

ואגב, בבחירות הבאות זו תהיה השאלה: אתם בוחרים צלף או שולף? כי בנסיבות הנוכחיות, דומה שאין הכרעה חשובה יותר לעיצוב תרבותה ומוסדותיה של ישראל, ולחינוך אורחות הנפש של אזרחיה וחייליה. כי זה או צלף, או שולף.

Leave a comment: