Prof. Gad Yair's Blog



גרמנים או ערבים
Bookmark and Share

"פורופופופה, פה זה לא אירופה", שרה מרגלית צנעני למילותיו של דורון מדלי, שהוסיף: "פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן." אין ספק, פה זה לא אירופה, ובטח לא גרמניה. העולם אוהב להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, גם ישראלים נוהגים למוד עצמם למול קנה המידה של השטן. אומת המשוררים והפילוסופים של פאוסט פיתחה ביהודים סינדרום נחיתות תרבותי – ועד היום אנחנו ממשיכים למדוד עצמנו למול קאנט, מזה, והיטלר, מזה.

אז הבה נאמר ברור: פה זה לא גרמניה; וגרמניה אינה המודל הרלוונטי להשוות עצמנו למולו. ומדוע? כי בין קאנט לבין היטלר עבר קו ישר, המהווה עד היום עמוד שדרה ייחודי לגרמניה. מדובר בקו החוק: בקו היררכי שמדחיק רגשות, דורש צייתנות ובונה מוסדות בכוח התבונה. לפיכך, גם כאשר מפיסטו אחז בהגה השלטון הגרמני, הוא עשה כן בכוח קו החוק. חוקי נירנברג, למשל, היו תנאי הכרחי למימוש חלום גרמניה נקייה מיהודים; ובליל הבדולח – כאשר המונים הציתו, הרסו ובזזו ללא דין – כעסו ראשי המשטר על חריגות מקו הפקודה, על ההתלהמות הרגשית, הברברית, שהגיחה אל המרחב הציבורי; וכאשר האיינזצגרופן ירו בעורפם של קורבנותיהם, הימלר נטרד מן הדם והלכלוך – ואימץ שיטה נקייה וביורוקרטית לחיסול המיליונים. אז כאשר השטן הנאצי חגג את תאוותיו – הוא עשה כן במוסדות מתוכננים להפליא, בסדר מופתי, בקור חסר רגשות ובאדישות מצמררת. מה שנצרב בתודעה זו הבנאליות המקפיאה של הרוע, לא 'על השחיטה' של האוקראינים והפולנים.

לפיכך, כאשר אנחנו משווים אוהדי כדורגל גזעניים וטוקבקיסטים מתלהמים לגרמניה – איננו מפעילים את המודל התרבותי הנכון. כי הלינצ'אים, המתלהמים ושונאי הערבים אינם משקפים את תרבות אירופה, בטח לא את גרמניה ואת קו החוק המדחיק לצייתנות. ההשוואה פשוט אינה נכונה. הם לא כמו הוואפן אס-אס, הם גם לא כמו גרמנים רגילים. לא. נדרש מודל רלוונטי יותר להשוואה.

אז הנה, שירו של דורון מדלי מציע לנו עוד אפשרות להשוואה: אנחנו לא גרמנים, אלא בעצם "אמריקאים עם כבוד של ערבים." כן, אנחנו דמוקרטיה (יחידה...); כן, אנחנו קפיטליסטים; וכן, אנחנו רוצים להיות המדינה החמישים ואחת. אבל בעצם אנחנו לא. אוהדי כדורגל גזעניים וטוקבקיסטים מתלהמים הם לא אמריקנים; גם הייטקיסטים ישראלים נדמים יותר כוואנאביז מאשר הדבר האמיתי. על הסולם של דורון מדלי גם הם יותר ערבים מאמריקאים, והעמך אולי בכלל רק ובלי יותר. אבל אוהדי כדורגל גזעניים וטוקבקיסטים מתלהמים הם לבטח לא גרמנים – כי הם חסרים את הקו ואת ההדחקה, את הרציונליזם הקר ואת הצייתנות למשטר.

זה לא נעים, אבל מי שמתבונן על ישראל מבחוץ רואה פה ערבים. אך לנו קשה לזהות עצמנו ככאלו, במיוחד כשמצחנו אינו עטור כאפייה וזהב שחור. אבל גם בלי כאפייה, ישראל מתחילה לעבור ערביזציה והשחרה. נכון, הדחקה תרבותית מקשה עלינו להשוות את ישראל למדינות ערב ואת עצמנו לערבים; האוריינטליזם מונע מאיתנו להתייחס לתרבות הערבית כקריטריון השוואה, ולכן אנו מתקשים לראות עצמנו במראה ערבית. אך כל המביט נכוחה רואה שהתרבות הערבית היא כבר לא בגדר פרפראות פה: אנחנו לא רק ערביים בסלנג חביב ובדחקות עממיות. אימצנו דברים הרבה יותר עמוקים מן היאללה יאללה: אימצנו מן הערביות עצבנות שמשוחררת ממחסום ההדחקה; אנחנו מעריצים, כמו בתרבות שלהם, כוח שאינו מותנה בחוק ובמוסר; וחזרנו, כמוהם, אל שבטיות שאינה מתיישבת עם לאומיות ממלכתית. אוטוטו סוריה ולוב; בטח כבר יותר רמאללה מנהריה. לפחות ברחוב, גם אם לא במוסדות; לפחות חלקנו, גם אם לא הרוב. עדיין.

אז לטובת הכרה עצמית, שומא עלינו לבחור מראה תרבותית מתאימה. יש בישראל מזועזעים מן המתרחש בחברתם, אך הטראומה התרבותית הישראלית מוליכה אותם להשוות עצמם בעיקר למול המראה של אושוויץ. אך כמו שאמר דורון מדלי, אנחנו בעצם מזרח תיכון ישן; ואם זה כך, אז אולי המראה הנכונה להתבוננות עצמית מתחילה להיות זו שמציב הלינץ' ברמאללה. מה שמעורר תהייה, זה שבשל הטראומה ובשל הכעס על מערב שראה ושתק יש במנהיגינו המבקשים להפנות את התרבות כאן מברלין או ניו יורק אל רמאללה. הם בוחרים ברומנטיקה ערבית ומציבים את 'הערבים היהודים' כיעד הראוי למזרח תיכון חדש. כי כמאמר השיר: "כפרה, הופה, פה זה לא אירופה, פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן."

אך תרבות, כידוע, היא מכלול. אתה חושב שאתה מאמץ את אצבע השירה והסלסול, אך בסוף אתה מוצא את כל האגרוף התרבותי מוטח בפניך עד אובדן הכרתך.

 

צנעני פה: https://www.youtube.com/watch?v=OFZmcSVHnxs

והמילים פה: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=666&wrkid=38139

Leave a comment: