Prof. Gad Yair's Blog



גוסטב איש הברזל
Bookmark and Share

הנה שב אלינו הנס פאלאדה. כן, זה מלבד בברלין, מארצי הזרה לי, כן, זה שהתנגד למשטר התרבות של גבלס, והפעם עם "גוסטב איש הברזל: כרוניקה של משפחה ברלינאית". הספר נכתב ב-1937, הודחק על ידי הנאצים ושב לא מכבר מן האינדקס אל מדף האור, ובעברית אך עתה, 2016. כמו "בית בודנברוק" של תומס מאן, גם ספרו של פאלאדה ממשיך במסורת הספרותית הגרמנית ומציג לנו סיפור של נפילה; סיפור על חטא היוהרה של גוסטב האקנדאל ועל נפילתם של ילדיו בזה אחר זה, כמו נשך הוא בתפוח הגדולה והם, בשיניהם הקהות, נענשו. אך זהו גם סיפור על הפדגוגיה השחורה בגרמניה; על סמכותו הבלתי ניתנת לערעור של האב כלפי אשתו וילדיו ועל התוצאות המרות של הפדגוגיה הרעילה הגרמנית: ילד אחד חסר אגו, השני עבריין והשלישית זונה. ילדה רביעית נסה מן הבית, ורק הצעיר בחבורה מסוגל לשמור על קשר עם אביו ואימו לאורך השנים. את הכרוניקה של משפחה ברלינאית מציג לנו פאלאדה ככרוניקה של הנורמליות הגרמנית; סיפור טיפוסי על אורחות עם טיפוסיות: בחינוך, בכלכלה ובמלחמה. אבל הנורמליות הזו, מבקש פאלאדה לשכנע את קוראיו, היא מטורפת. היא בנאלית ובלתי מרשימה, אך תוצאותיה טרגיות והן ראויות לכרוניקה של החטא ועונשו.

גוסטב האקנדאל הוא נהג כרכרות. בצעירותו ולפני מלחמת העולם הראשונה הוא בעל צי של שלושים סוסים וכרכרות, אישה וחמישה ילדים, בסדר החשיבות הזה. בעיני האקנדאל, מהותה של גרמניה היא בסדר שלה ובהיררכיה שלה, והוא לא פוסק להגות בה. לדבריו של פאלאדה, המעקצץ את תפישתו של האקנדאל, היררכיה היא ראות הכול: "לשם כך אנחנו נמצאים כאן – על פני כדור הארץ, במדינה הגרמנית, בחצר הכרכרות, בבית הזה: כדי לדאוג לכך שהכול יתנהל כשורה במקום הזה שעליו אחראי האקנדאל [גוסטב איש הברזל]. רק אז מרגישים טוב, המצפון נקי, כלפי הקיסר וכלפי אלוהים. אסור לוותר, אסור לחרוג, צריכים להיות עשויים מברזל, מברזל!" (עמ' 176). כפי שציינתי בספרי "אהבה זה לא פרקטיש: המבט הישראלי על גרמניה" (2015), מדובר בתפישה תיאולוגית מחולנת, וגם נהגי כרכרות אחוזים בבנאליות שלהם בין גן העדן לבין הגיהינום. זו הסיבה, אומר לנו פאלאדה, שהאקנדאל מחזיק בתפישה חינוכית כה היררכית: "גוסטב איש הברזל...ניסה להחדיר בילדיו את חוקי היסוד שבזכותםכך סבר – הוא עצמו זכה להצלחה: חריצות, רגש חובה, ציות מוחלט לחוק, קבלת מרותה של סמכות גבוהה יותר – בין אם יקראו לה אלוהים, הקיסר או החוק...הוא האמין בהיררכיה עלי אדמות כאילו היתה מעין מרחב: למעלה, מעל לכול, יושב אלוהים, במרחק רב מתחתיו הוא עצמווביניהם ראש המטה הכללי, שופט בית המשפט העליון או הקיסר, לכל אחד מקומו הקבוע" (עמ' 23-22).

אבל כאשר כוחו של האב שואל את מקורותיו מן האלוהים, ילדים הגדלים בצילו יכולים לפתח אחת משתי דרכים: האחת להיחנק בצילו של האל ולהדמים בתוכם מחשבה ורצון; השנייה היא לחבור אל אויבו של האלוהים בגרמניה, אל השטן, אל מפיסטו, ולהפוך לפושע או זונה. הראשונים מאבדים שליטה על חייהם בשל הצייתנות, האחרונים מאבדים עצמאות בחייהם בשל הכניעה לאל התאוות והשררה. כך או כך, אומר לנו פאלאדה, הפדגוגיה הגרמנית המסורתית מוליכה את צעירי גרמניה אלי עברי פי פחת. הוא מאוד פוחד מן המסוגלויות הנפשיות של הצעירים שעוצבו בפדגוגיה הגרמנית הרעילה של לפני מלחמת העולם הראשונה; וכמו ב"סרט לבן" של הבמאי מיכאל הנקה, הוא מבין לאן יכולה הפדגוגיה הזו לגלגל את גרמניה תחת הנאצים.

לא בכדי סירב פאלאדה עצמו לשתף פעולה עם הרייך השלישי, לא בכדי הוא צונזר והועלם. נכון, לא הייתה לו היושרה של תומס מאן לנטוש את גרמניה ולא לשוב אליה; אבל את הגלות הפנימית הוא ביצע היטב (ע"ע "אהבה זה לא פרקטיש").

הספר מבוסס על אדם אמיתי ועל פרשה אמיתית: רכיבתו של בעל הכרכרה מברלין לפריז ובחזרה על גבי סוסו וכרכרתו, כשכל גרמניה מלווה אותו במבט מעריץ. הסיפור על המסע המופלא מגיע בסוף הספר והוא מהווה פיצוי מה לתחושה שדור ילדיו של גוסטב האקנדאל כבר אבוד; לפחות האב, איש הברזל, נותן תקווה במופע האחרון של חייו: שאפשר לשנות משהו, שיש לנו חירות. הרהורי הסיום של המסע מעניינים ומפתיעים.

אגב, הספר ארוך (759 עמודים) ויש שיאמרו ארכני. אבל קשה לעוזבו מן היד. פרשה רודפת אחרי פרשה, נפילה אחר נפילה. כמו בספרו "השתיין", פאלאדה סוחט את הקורא עד תום. הוא נותן תקווה, אך שורה אחר כך הוא ממוטט אותה – בכישרון ספרותי רב. לא מדובר בשיא יצירתו של פאלאדה, אולי גם לא ביצירת מופת עולמית. אך הכרוניקה של המשפחה הברלינאית המטורפת הזאת, הנורמלית הזאת, מטילה עוד אור על ההיסטוריה של גרמניה במאה העשרים.

1
Anonymous
03-Sep-2016, 4:11
after having read quite a few comments, average, as well as some rather nasty ones, and having been this book's translator into Hebrew, I really enjoyed reading your serious and non-judgemental review. thanks! Yossifia Simon

2
Anonymous
15-May-2016, 4:53
Je redemande. Ou est l’etude dont il est question dans ce billet de blog? Ce n’est pas que je me tord de douleur à savoir que les jeunes virent à droite, finalement les pauvres, ils peuvent, mais à l&ut;roqexsrême, non. C’est une déroute.

Leave a comment: